2 ספרים מיוחדים ומומלצים לקראת יום השואה

אני מאד אוהבת ספרים על מלחמת העולם השניה. זו תקופה של גיבורים אמיתיים, לא רק כאלה שנלחמו בקרבות, אלא בעיקר של אלה ששרדו אותה למרות כל הקשיים. זאת תקופה של גיבורים אמיתיים, כאלה שהצילו אחרים בכל מחיר, כאלו שהצליחו לשרוד בעצמם וכאלה שהאהבה עזרה להם לשרוד. שני הספרים האלה הם בדיוק כאלה. ספורי אהבה ששרדה למרות הכל - למרות כל הרוע, למרות כל הקושי

"בזמן אחר" מאת ג'יליאן קנטור
334 עמ' - הוצאת ידיעות ספרים

מקס והאנה הם זוג אוהבים צעירים בגרמניה של תחילת שנות השלושים. מקסם הוא בעלים של חנות ספרים והאנה כנרת כשרונית בתחילת דרכה. האנה יהודיה דבר שמעכיר על סיפור האבה שלהם בשנים הראשונות לעלייתו של היטלר.

האנה מתעוררת בשדה בפאתי ברלין ומגלה שהשנה היא 1946 והיא אינה זוכרת דבר מעשר השנים האחרונות. מקס נעלם והיא עוברת לגור עם אחותה בלונדון ומנסה להגשים את חלומה הגדול לננגן בתזמורת. השנים עוברות, האנה מתחילה להגשים את חלומה ולו גם בקטן, אבל מקס עדיין לא חזר. האם יחזור? מה עלה בגורלו? ומה עבר עליה בעשר השנים שהיא אינה זוכרת?

קשה לספר עוד על הספר מבלי לעשות ספויילר, אבל באמת שזה אחד הספרים הכי יפים ומרגשים שקראתי בזמן האחרון. סיפור אהבה מקסים על אהבה חזקה מהכל. חזקה יותר ממלחמה, חזקה יותר מהזמן עצמו.

זה ספרה השני של הסופרת (הראשון היה "המכתב האבוד") ואני מקווה שיהיו עוד


"המקעקע מאושוויץ" מאת הת'ר מוריס
255 עמ', הוצאת שוקן

מי שמכיר אותי יודע שיש לי בבית "מדף שואה" - והספר הזה ללא ספק, תופס בו מקום של כבוד. הספר מספר על לאלי , צעיר יהודי מסלובקיה שמקבל את תפקיד המקעקע במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הספר מבוסס על סיפור אמיתי ומשלב בפנים מעבר לסיפור של לאלי עוד הרבה סיפורים קטנים על א.נשים שנאלצו לעשות הרבה דברים קשים כד לשרוד, על אנשים ונשים אמיצים ואמיצות שהחליטו לעזור בידיעה שזה יכול להביא למותם. ומה שהכי מרגש בעיני זה שגם במקום הנוראי הזה לאלי הצליח למצוא אהבה ואולי זה בעצם מה שגרם לו לרצות לשרוד.
יחסית ל"ספר שואה" הסיפור לא מאד קשה לקריאה ואולי גם העובדה שזה סיפור אמיתי ואנחנו יודעים מראש שהגיבור שרד מקל על הקושי שבקריאתו.

נוודי הצוללות - אלון אלטרס

החיפוש אחרי פושע נאצי זקן מביא לתעלומה גדולה הרבה יותר. מי קונה ממנו כתבי יד נדירים שיכולים להוביל לאטלנטיס האבודה וכיצד מחנות קיץ לסטודנטים בארכיאולוגיה קשורים אחד בשני? הספר הראשון בטרילוגיית מתח שמשלבת בתוכה היסטוריה עם טכנולוגיה, מתח עם רומן

נוודי הצוללות - אלון אלטרס
ז'אנר - ספרות מקור, דרמה, מתח
317 עמ', הוצאת כנרת זמורה ביתן

אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה נאצים רבים הצליחו לברוח למקומות שונים בעולם. חלקם הגיעו לדרום אמריקה (כמו אייכמן שנתפס בארגנטינה), חלקם הגיעו לידי האמריקאים ובתמורה לחופש שיתפו אותם במחקרים המתקדמים שעשו הנאצים בתחומים שונים, וחלקם נעלמו ברחבי העולם.

נוודי הצוללות - הכינוי בספר לפושעים הנאצים, שחצי עולם חיפש אחריהם בשנים שלאחר המלחמה. נאצים שנעלמו מאירופה כמו צוללת באה והעבירה אותם את האוקיינוס, עד שהגיעו למקום שבו יוכלו לחיות כאילו לא עשו כלום.

בנוסף לנאצים המזדקנים קיימים לצערינו בכל העולם אנשים צעירים שהולכים אחרי האידיאולוגיה הנאצית ומאמינים שהם שייכים לגזע העליון. אחד המיתוסים שלהם מדבר על כך שהם מצאצאי האנשים שחיו באטלנטיס.

סגן אלוף עמי נדיבי עזב את חיל הים לאחר שירות של 25 שנה בהתחיל בשייטת 7 והמשיך עד לפיקוד על צוללת מהמתקדמות ביותר בחיל. עמי מחליט "לא להחליט" מה הוא רוצה לעשות באזרחות ומנצל את הזמן הפנוי לבילוי ולהכרות מחודשת עם בתו בת השש עשרה. בתור לוחם בצוללות הוא נעדר כמעט מכל ארוע חשוב בחיי בתו ומחליט לשנות את חייו. הוא מסרב לכל הצעות העבודה המפתות שהוא מקבל, הצעות שירחיקו אותו שוב מהארץ ומבתו.

להצעה אחת הוא לא יכול לסרב. איש מוסד לשעבר שהוא גם חבר ילדות של אביו פונה אליו לעזרה במציאת פושע נאצי ובניסיון להבין מה הוא וההולכים אחריו מנסים לעשות.

עמי מגלה שהזקן מוכר כתבי יד נדירים ומפות שאמורות להוביל לאטלנטיס האבודה. מטובה קטנה שהחליט שהוא עושה לחבר של אביו, עמי מנסה לפצח תעלומה גדולה הרבה יותר. יחד עמו נמצאת בתמונה קטרין - שוויצרית שעובדת בבית מכירות פומבי בוינה ובזכותה הגיעו למידע החדש אודות הפושע הנאצי וחבורתו.

יחד הם מנסים להבין מה מתכנן או נאצי זקן והאם הוא בכלל המפעיל או שקיימת רשת נאצית חדשה שהעולם עוד לא מודע אליה?

זה הספר הראשון בטרילוגיה מתח ואני אישית כבר ממש מחכה לקרוא את ההמשך

הטובה שבמרגלות - אלכס גרליס

מאחורי הקלעים של הפלישה הגדולה לנורמנדי מסתתרות פרשות ריגול והטעיה. ספר זה מביא את אחד הסיפורים המרתקים שבלעדיהם אולי מלחמת העולם השניה הייתה מסתיימת אחרת

הטובה שבמרגלות - אלכס גרליס
ז'אנר - דרמה, ריגול, מלחמת העולם השנייה
490 עמ', הוצאת פן

הפלישה לנורמנדי החלה בשישי ליוני 1944 מעט אחרי חצות והיוותה למעשה את תחילת הסוף של מלחמת העולם השניה. זו הייתה הפעם הראשונה בה כוחות בעלות הברית הצליחו לחדור לאירופה הכבושה ולהתחיל להתקדם לעבר גרמניה.

המבצע הגדול תוכנן במשך שנתיים בהם נלחמו כוחות הברית שעדיין לא נכבשו בנאצים ובני בריתם. בנוסף להעברת ציוד לוחמה מתאים לאיזור ותיאום של כל הצדדים נדרשה פעולת הטעיה גדולה. כל הפלישה הייתה תלויה בתכנית ההטעיה - הנאצים חייבים להאמין שהם ינסו לתקוף מקום אחר, וכשיבינו היכן באמת מתרחשת התקיפה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

על חלקים מסיפור ההטעיה מספר הספר הזה.

המודיעין הבריטי הצליח לעלות על עקבותיה של מרגלת נאצית צרפתיה שהושתלה בלונדון. הכינוי שלה הוא מגפאי (עורב באנגלית) אולי בשל שערה החלק והשחור ועיניה השחורות שמזכירות עורב.

מגפאי או נטלי כפי שהסובבים מכירים אותה, אחות במקצועה, מצליחה לקבל הצבה בבית חולים צבאי שם היא מכירה את אוון קווין. אוון, קצין צעיר בחיל הים שנפצע באחד הקרבות, מתאהב באחות הצרפתיה ולא מאמין למזלו הטוב כשהיא מסכימה להינשא לו. רק אחרי שהיא נעלמת לאחר פלישת כוחות הברית לנורמנדי, מבין אוון שאהובתו היא לא בדיוק מי שהוא חשב, ושכל עולם המודיעין עבד עליו כדי להשיג את המטרה הנעלה של הטעיית הנאצים במקום הפלישה המתוכננת.

לאחר שאוון מגלה עוד פרטים על משימתה האמיתית של נטלי הוא יוצא לחפש אותה בצרפת אבל המודיעין הבריטי גם הוא בעקבותיה.

מי יגיע ראשון? האם אוון ונטלי יכולים לשים את העבר מאחוריהם או שהעבר ירדוף אותם לנצח?

הסיפור מעביר אותנו דרך לונדון אל צרפת הכבושה, לוקח אותנו למפקדות הנאצים בברלין שם מבינים חלק מהמפקדים שהסוף קרב, אבל לא מעזים לומר דבר לפיהרר. 

ספר מרתק על תקופת סוף מלחמת העולם השניה, תקופה בה העולם התחיל להבין איזה זוועות מסתתרות על אדמת אירופה הכבושה. סיפור על אהבה שבעולם רגיל לא יכולה הייתה להתהוות.

ספר יפהפה שיש בו הכל - מתח, ריגול בינלאומי, דרמה ורומן. אנחנו יודעים כמובן שהפלישה הצליחה אבל יש כאן נקודת מבט ייחודית על כמה מהדמויות שגרמו לתוצאה, בידיעתן או שלא בידיעתן.

מפלצת הזיכרון - ישי שריד

ספר שואה - לדעתי בין הקשים לקריאה המתאר קורותיו של מדריך במסעות לפולין

מפלצת הזיכרון - ישי שריד
136 עמ' הוצאת עם עובד

בשנים האחרונות יש דיון ציבורי לגבי הנסיעות של בני הנוער לפולין. אני בצד התומך בנסיעות הללו בתנאי שהן לא נעשות בכפיה על אותו נער או נערה. אני לא נסעתי כשהייתי בתיכון ואני גם לא מצטערת על כך. ידעתי מה היכולת שלי להכיל או יותר נכון לא להכיל את המראות הקשים והחלטתי לא לנסוע. היום נוצר מצב בחלק מבתי ספר בארץ שהטיול הוא סוג של נורמה ומי שלא נוסע מופעלים עליו ועל הוריו לחצים חברתיים בעיקר כדי שכולם יצאו ויעברו את החוויה הזו.

הבן שלי נסע מבחירה שלו אבל, היו בשכבה כאלה שנסעו כי "כולם נוסעים" וזו לדעתי טעות.

לחלק מבני הנוער המסע הזה הפך להיות סוג של "טיול שנתי רק בחו"ל ומתכוננים אליו כמו אל חגיגה - רוכשים בגדים חדשים, לוקחים כרטיסי אשראי לקניות שיעשו (ידוע שוורשה זולה) ועוד. זה הופך את המסע למשהו אחר ולכן אני חושבת שיש לחזור לשיטה שהייתה נהוגה בעבר - לא כולם יוצאים. רק מי שבאמת רוצה וחשוב לו נוסע וגם זה אחרי שנפגש עם שורדים כולל עזרה למי מהם שצריך, והבטחה של המשך הקשר עם אותם שורדים.

הספר הזה מסופר בצורת מכתב אחד ארוך שכתב היסטוריון צעיר שעבד במשך שנים בתור מדריך באותם מסעות.

הוא החל לעבוד ביד ושם ויותר כפרנסה ופחות כשליחות לדעתי, החל גם ללוות קבוצות בסיורים בפולין. הוא הופך להיות כל כך מבוקש שהוא נמצא יותר שם מאשר פה ושוכר דירה בוורשה.

לאט לאט הוא מתחיל להעלות בפני בני הנוער שאלות קצת יותר מורכבות מהשאלות שבדרך כלל שואלים אותם בנושאים שאף אחד לא מעיז להעלות.

למה אנחנו שונאים את הפולנים יותר מאשר את הגרמנים? נכון שהפולנים היו אלה שיישמו את הוראות הגרמנים, אבל המוח הגרמני הוא זה שהמציא את "הפיתרון הסופי". האם זה בגלל שאנחנו כבני אדם מעריצים כוח? האם זה כי אנחנו חושבים שהאויבים שלנו מבינים רק כוח?

ככל שהוא נמצא יותר בפולין הזוועה חודרת אל נשמתו הרבה יותר ממה שהוא האמין וחשב שיקרה - במקום לחפש את והקרבנות ולרחם עליהם הוא מתחיל להעריץ את הכוח והחכמה של הרוצחים.

אחת הביקורות התייחסה לספר כספר הכנה לנוסעים לפולין. אני חושבת שהוא מתאים יותר להורים של הנוער שיוצא לפולין וגם לאותם מורות ומורים שמלווים אותם.

המכתב נכתב כדין וחשבון שמגיש ההיסטוריון ליו"ר יד ושם ומכיל תיאורים קשים מאד - ספר לא קל לקריאה אכן מעלה שאלות שהתשובות עליהן מפחידות לא פחות מהשואה עצמה

המסדרת – איילת ברוש

שמרית היא מסדרת בתים של אנשים מתים. סבתה של הגר נפטרה והיא צריכה את עזרת שמרית למיין את כל חפציה. המפגש ביניהן לוקח אותנו מפולין של לפני מלחמת העולם השניה לת”א הקטנה שאחרי קום המדינה. סיפור מקסים שמספר את סיפורן של נשים ששרדו למרות כל הקשיים

18/07/2017

המסדרת – איילת ברוש

ז’אנר: ספרות מקור, פרוזה

246 עמ’, הוצאת ידיעות ספרים

כל מי שעבר אי פעם דירה או נאלץ לפנות דירה של קרוב משפחה שנפטר, יודע כמה זה קשה ולפעמים ההרגשה שהיא שזה בלתי אפשרי. כל הזכרונות שלנו נמצאים בקירות ובחפצים הרבים שפזורים לנו בבית ולא רק בתמונות. גם סיר בישול, תקליט או חפץ נוי יכולים לגרום לנו להעלות זכרונות. יש ריחות שאם נריח אותם הם יקחו אותנו למחוזות ילדותינו כמו גם מוזיקה או בגד שפתאם מצאנו מתחבא בארון.

שמרית היא מסדרת. היא מסדרת בתים של אנשים מתים. אין לה סבא וסבתא ואין לה גם אבא. בקושי אמא. בתיה, אמה של שמרית היא ניצולת שואה שמסרבת לספר לבתה או לנכדיה על מה שעברה בתור ילדה קטנה בשואה ואחריה. אולי בגלל שהיא בת יחידה ואולי בגלל שגם אין לה שום משפחה חוץ מאמה, שמרית מגדלת חמישה ילדים לתפארת. אבל הבית שלה ממש לא מסודר והבלאגן אצלה חוגג.

היא פוגשת את הגר שאיבדה את סבתה הניה ומנסה לעזור לה לארוז ולסדר את הבית שהשאירה אחריה הניה.

הגר היא אדריכלית שהוריה היגרו לארה”ב והיא, שסרבה לעבור איתם, גדלה עם סבה וסבתה – הניה ומרדכי.

הסיפור נוגע לכל אחת מהדמויות הנשיות בסיפור ומציג לנו את הקורות אותן. אנחנו חווים יחד איתן את העיירה הקטנה בפולין שלפני ותוך כדי השואה, מחנות העבודה ברוסיה הקפואה ות”א הקטנה שלאחר מלחמת העולם, וקום המדינה.

כל המקומות שזורים יחד בסיפורן של הנשים הגר ושמרית שסידור הבית של הניה מקרב אותן ומגבש אותן.

איילת ברוש מספרת לנו סיפור נוגע ללב שמראה לנו איך כל החלטה קטנה שאנחנו לוקחים יכולה לשנות את חיינו מהקצה לקצה. יחד עם הגר ושמרית אנחנו נוברים באוצרות ביתה של הניה ומבינים יחד איתן את חייהם המורכבים של הדורות הקודמים. הסבים והסבתות שלנו שנאלצו להתחיל חיים חדשים במדינה זרה שהיה לה קשה לקבל אותם למרות כל מה שעברו וכל מה שהקריבו.

ספר מקסים ומרגש

השחקניות – אורלי קראוס-ויינר

קללה סינית אומרת “שיהיו לך חיים מעניינים”. דולי חלמה תמיד על חיים מעניינים אבל רק כשקיבלה אותם הבינה את משמעות הקללה

08/06/2016

השחקניות – אורלי קראוס-ויינר

471 עמ’, הוצאת אור

ז’אנר: ספרות מקור, דרמה 

אורלי קראוס-ויינר הצליחה שוב לכתוב ספק מרתק על יהדות הונגריה במלחמת העולם השניה.

מי שקרא/ה את זאבים בשלג ואהב/ה אותו כמוני חייב/ת לקרוא גם את השחקניות. כמו זאבים בשלג ורומן הונגרי גם הספ הזה מדלג בין ההווה לבין העבר.

העבר הוא סיפור יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה - הפרטיזנים ביערות, הסטודנטים בבודפשט, וההשרדות בגטאות ובמחנות, ואח"כ העליה לארץ והקמת המדינה.

ההווה בספר הזה מתרכז בדולי שפיצר שחקנית צעירה שסוף סוף מצליחה להגשים את חלומה ולקבל תפקיד ראשי בהצגה. הביקורות מהללות אבל החגיגה לא נמשכת זמן רב - בבוקר שאחרי היא נעצרת באשמת ניסיון לרצח.

במקביל לחקירת רצח היא נאלצת להתמודד גם עם פרידה מבן זוגה בשנים האחרונות. זה האחרון לא מרוצה מקריירת המשחק שלה וכמו שהוא מוכן להתפשר ולעזוב עבודה תובענית, כך הוא דורש ממנה. כשהיא לא מוותרת הוא מחליט לעזוב.

אל דולי מגיעה ביאטה - שכנה קשישה שבפיה סיפור מדהים לספר לדולי. מסתבר שהן קרובות משפחה, ודרך סיפוריה של ביאטה דולי לומדת להכיר צדדים בסבתא שלא ידעה עליהם, ומסתבר לה שלא סתם היא נדבקה בחיידק הבמה - התשוקה לתיאטרון חזקה אצל בנות משפחתה לאורך כמה דורות. דולי לומדת דרך הסיפורים לא רק על העבר אלא גם על עצמה וכיצד היא רוצה להמשיך בעתיד.

כמו כל ספריה של אורלי קראוס-ויינר גם את הספר הזה כיף לקרוא וקשה לעזוב. הסיפור על העבר מושך לא פחות (ולפעמים אפילו יותר) מעלילות הגיבורה בהווה, וכמו שדולי לא רצתה להפסיק לשמוע את הסיפור כך גם אני לא רציתי שביאטה תעצור.

לאורלי קראוס-ויינר 14 ספרים קודמים לספר זה. הספרים שאני מאד אהבתי:

זאבים בשלג, דיוקן הונגרי, מערבולת, התרוממות, מה שצריך לקרות

ארץ אבות – רוברט האריס

מה היה קורה לו היטלר ניצח?

09/11/2015

ארץ אבות מאת: רוברט האריס

ז’אנר: מתח

הוצאת כנרת זמורה ביתן 332עמודים

העלילה היא פרשיית רצח שמתרחשת בגרמניה הנאצית בשנת 1964. אין כאן טעות, מדובר על אירופה אחרת ועולם אחר. עולם בו היטלר ניצח ובנות הברית הפסידו.

הספר הזה מפחיד ואפילו מפחיד מאד. היו הרבה מאד מדינות במלחמה שנכנעו לנאצים מהר מאד כמעט בלי להלחם ואולי היה לעולם ובייחוד לנו העם היהודי הרבה מזל שהכל הסתיים כפי שהסתיים ולא אחרת.

למרות שבנות הברית ניצחו בסופו של דבר 6 מיליון יהודים נרצחו בשיטתיות מחרידה במטרה להשמיד את כל יהדות אירופה כולו והעולם שתק. העולם ידע, והעולם שתק ורוב האנשים במדינות שנכבשו שיתפו פעולה ולא ניסו לעשות דבר. גם ארה"ב ידידתינו הגולה בעולם לא עשתה דבר ולא הצטרפה למלחמה אלא רק כאשר תקפו אותה למרות הידיעות שהגיעו מאירופה.

אז תארו לכם את העולם כאשר אירופה כולה (או רובה) נאצית ועברו כבר 20 שנה מהתאריך שאנו מכירים כסוף המלחמה.

זאוויר מארץ הוא חוקר מטעם הקריפו (משטרת הפלילים של ברלין) שמגיע לזירת הפשע לאחר שהחליף חבר במשמרת. במהלך המלחמה הוא היה חייל בצוללת ושרת רחוק מהבית ולכן לא היה מודע לדברים שקרו כמו היעלמות של אנשים ועמים שונים וכשהוא חזר מהמלחמה המציאות ברחוב הגרמני השתנתה. גם העולם השתנה ואירופה היא עכשיו כולה מאוחדת סביב גרמניה ששולטת ביד רמה. כל מי שינסה לברוח לאחת ממדינות מערב אירופה יוסגר מייד חזרה לגרמניה, מה שהכיר כאירופה המזרחית אינו קיים יותר אלא חלק מגרמניה עד אחרי הרי האוראל. המטבע האירופאי היחיד הוא כמובן המארק וגם התקשורת נשלטת ביד רמה על ידי השלטון הנאצי.

חקירת הרצח מובילה אותו לתגליות שיכולות לא רק לשנות את חייו אלא יכולות לזעזע את העולם בכלל ואירופה בפרט. הוא נעזר בעיתונאית אמריקאית צעירה כדי לגלות את האמת שמתגלה כמזוויעה במיוחד והוא מבין שכל מה שחשב על גרמניה עומד להשתנות.

הספר יצא לראשונה בשנת 1992 ותורגם ל- 25 שפות ברחבי העולם. הוא יצא לראשונה בארץ ב- 1998 ולפני שנתיים לרגל 20 שנה יצא שוב במהדורה מחודשת עם הקדשה מאת המחבר שמספר על איך נולד ונבנה הספר.

ספר מתח לא קל לקריאה מצד אחד ומצד שני מראה לנו כמה טוב שאנחנו פה וכמה טוב שהמדינה שלנו קיימת כי מי יודע מה היה קורה אם היטלר היה מנצח

צבעים נמלטים – ליסה בר

בעולם שכולו שחור ולבן שני אמנים צעירים מנסים להציל את האמנות שבלעדיה אין צבע בעולם

15/09/2015

צבעים נמלטים – ליסה בר

הוצאת ידיעות אחרונות – 415 עמ’

ז’אנר: פרוזה

כל ספר חדש שאני קוראת על השואה על התקופה שקדמה לה מלמד אותי דברים חדשים על התקופה הנוראית הזו. בגלל רצח העם שעברנו אנחנו מתייחסים לשואה כאל "האסון שלנו" ולא תמיד זוכרים את שאר האוכלוסיות שלא מצאו חן בעיני הנאצים, למשל אוכלוסיית האמנים.

בתחילת הספר אנחנו מתוודעים לג'וליאן קליין שהיה עד לא מזמן יעקב קליין יהודי חרדי משיקגו שמחליט שהאמנות היא הדת עבורו ועוזב הכל מאחוריו ונוסע לבירת האמנות - פריז.

בפריז הוא פוגש חבורת אמנים - רנה לוי היהודי וחברתו אדיראן ופליקס פון ברדוב בנו של אריסטוקרט גרמני שמקורב למפלגה הנאצית (השנה היא 1932) והם הופכים לחבורה שלא ניתן להפריד אותה.

אבל כמו בכל רומן טוב גם כאן מתגלה מחלוקת בין הבחורים על אהבתן של שתי נשים - אדריאן היהודיה חברתו של רנה ושרלוט דוגמנית העירום שרגילה שכל הגברים חושקים בה.

הקרע שנוצר ביניהם שולח את פליקס חזרה לגרמניה ולזרועות המפלגה הנאצית אבל רנה וג'וליאן לא מוותרים עליו ונוסעים אחריו למרות שהם יודעים מה המצב בגרמניה והיחס לו זוכים היהודים שם.

בברלין אנחנו מתוודעים לצד מכוער נוסף במפלגה הנאצית - ראשי המפלגה החליטו להשמיד את האמנות האקספרסיוניסטית תוך כדי מעקב ואיומים על חיי האמנים. הם מצאו דרך מקורית לממן ולהזרים כסף למפלגה - הם הכריחו את היהודים למכור להם בפרוטות את האוספים הגדולים ולפעמים פשוט החרימו. את אותם אוספים היו מוכרים לשאר העולם שעדיין האמין שהנאציזם היא תופעה חולפת ושייכת לגרמניה בלבד. אותם אספני אמנות היו מוכנים לשלם המון כסף על תמונות של דגה, פיקאסו, דאלי ועוד ולא מאד התעניינו מהיכן הגיעו התמונות.

אמנים רבים כמו גם אסירים פוליטיים אחרים נכלאו במחנות ריכוז כדוגמת דכאו רק בגלל שהרייך לא אהב את מה שהם ציירו.

ג'וליאן ורנה נאלצים שוב ושוב לבחור האם להציל אמנות או להציל חיים.

בעולם שכולו שחור לבן וברור מאד מה מותר ומה אסור להגיד, לקרוא, לצייר לקרוא וכו' האמנות והאמנים הם נקודות הצבע היחידות.

הספר בנוי מחלקים חלקים שכל חלק מתחיל בציטוט של אמן על אחד הצבעים. הציטוטים שהכי תפסו אותי הם הפכים גמורים:

"כחול" - "אם העץ נראה לך כחול, צייר אותו כחול" - פול גוגן

"כל אדם הרואה ומצייר את השמים בירוק ואת השדות בכחול - יש לעקר" - אדולף היטלר

אז אפשר להווכח האם אמנות כזו או אחרת יפה או לא - כל אחד לפי טעמו האישי אבל האמנות זה הצבע של החיים ובלעדיה העולם שלנו יהיה אפור למדי.

כמו כל הספרים על התקופה הלא פשוטה הזו גם כאן יש לעיתים תיאורים קשים אבל הספר מצליח להעביר את התקופה ואת השנאה של הנאצים לכל דבר שלא מתאים אידיאולוגיה שלהם.

“האישה בזהב” – הספר והסרט

הסיפור המדהים של אשה אחת שנלחמה מול האוסטרים כדי לקבל חזרה מה שאבותיהם הנאצים בזזו ממשפחתה

26/07/2015

כשנתיים בדרך לסלובקיה שהינו שני לילות בוינה. הוינאים הם אנשים מאד תרבותיים ובכל מקום אתה רואה את חשיבות התרבות בעיניהם - אם זה בארכיטקטורה שהם הקפידו לשמור ולשמר, המוזיאונים המטופחים והחנויות.

ברחבת בניין העיריה התקיים בערבים פסטיבל אוכל ועל מסך ענק הקרינו כל ערב אירוע תרבות אחר - בלט, אופרה או קונצרט. ביום השני היינו בשני סיורים - אחד בבית הפרלמנט שבכלל נראה כאילו מקומו ביוון העתיקה ולא שם, ובבית האופרה המפורסם של וינה.

בשני הסיורים המדריכות היו מאד נחמדות ומנומסות וסיפרו על האימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת. ההתייחסות שלהן למלחמת העולם השניה הייתה רק לגבי ההפצצות שהרסו חלקים ניכרים מאותם מבנים - הפצצות שנעשו על ידי בעלות הברית על אוסטריה הנאצית. הן לא השתמשו במילים האלה - התחושה שקיבלתי משתי המדריכות היא שהאוסטרים לא כל כך מבינים מדוע הם בכלל הופצצו. הם הלא היו הקורבנות - הנאצים הם הרעים ולא הם.

במשפחה שלי אין סיפורי שואה רק תמונה של סבי וסבתי עם טלאי צהוב אבל הם היו באיזור שלא גורשו משם למחנות, ולמרות זאת הרגשתי בוינה מאד לא  בנוח עם הצביעות האוסטרית - זה לא אנחנו זה הנאצים...

משפחת בלוך-באואר היתה שושלת יהודית בווינה בסוף המאה התשע-עשרה שהייתה חלק מיהדות וינה שהשפיעה רבות על הכלכלה האמנות וחיי החברה של וינה. פרידננד באואר הזמין מהצייר גוסטב קלימט דיוקן של אשתו אדלה בלוך-באואר שמוכר היום בשם "האשה בזהב". 

אדלה עצמה נפטרה בשנת 1925 ובצוואתה ביקשה כי התמונה תועבר לאחר מותו של בעלה (שהוא למעשה הבעלים החוקיים של התמונה) לגלריה האוסטרית לאמנות. כאשר אוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית ב- 13.3.38 ואוסטריה הפכה רשמית לחלק מגרמניה החלו משפחת בלוך-באור בדרכים לא דרכים לברוח מאוסטריה. מריה אלטמן אחייניתה של אדלה בלוך-באואר הצליחה לברוח עם בעלה ולהגיע לארה"ב. בעלה של אדלה נאלץ כאמור לברוח מוינה וכל רכושו הוחרם על יד הנאצים. בצוואתו נקבע כי אחייניו הם יורשים החוקיים אך לממשלת אוסטריה היה נוח להצמד לצוואתה של אשתו ולכן סרבו להחזיר את הרכוש למשפחה.

 הנאצים בזזו את רכושם וביניהם את ציוריו של של גוסטב קלימט. לאחר מלחמת העולם השניה הוצב הציור "האשה בזהב" במוזיאון האמנות בוינה בטענה כי אדלה עצמה השאירה את הציור למוזיאון בצוואתה - אותו ועוד רבים אחרים שצייר גוסטב קלימט.

הסרט מתרכז במריה כאשר היא כבר בת כמעט 90 ונאבקת יחד עם עו"ד צעיר ואידאולוגי  - נכדו של מלחין אוסטרי שברח גם הוא עם עליית הנאצים לשלטון באוסטריה ויחד הם נלחמים על החזרת התמונה למשפחתה ולהוצאתה מוינה ומהאוסטרים שהחליטו לספח אותה לעצמם.

הספר לעומת זאת כתוב בצורה עיתונאית - המון המון מידע על כל אחד מבני המשפחה והקורות אותו לפני במהלך ואחרי המלחמה. החלק הראשון של הספר מספר על אדלה עצמה ויחסיה המורכבים עם הצייר גוסטב קלימט.

לדעתי הספר והסרט משלימים אחד את השני - הספר מתרכז במאבקה של מריה להחזיר את הציור ומראה את זכרונותיה של מריה מדודתה וחיי משפחתה וכמובן את איחוד גרמניה עם אוסטריה הנאצית. בספר יש כאמור עוד המון המון מידע על המשפחה משנת 1898 ועד כמעט ימינו.

אני ממליצה גם לקרוא את הספר כיוון שהוא מתאר קורות משפחה שלמה ולמעשה מתאר את סיפורה של יהדות וינה והסרט מתרכז יותר במריה ובמאבקה להשבת הרכוש ובל נשכח את הלן מירן המדהימה בתפקדי מריה אלטמן.

ממליצה בחום על שניהם!

אמון – סבא שלי היה יורה בי – ג’ניפר טגה וניקולה זלמייר

הייתם מאמינים שהבחורה היפה הזו היא נכדתו של אמון גת (המפקד הסדיסטי של מחנה העבודה פלאשוב? ספר מנקודת מבט קצת שונה על השואה

12/04/2015

תסתכלו על הבחורה היפה הזו- הייתם מאמינים שסבא שלה הוא לא אחר מאשר אמון גת - המפקד הסדיסט של מחנה העבודה פלאשוב?

מי שראה את הסרט רשימת שינדלר בוודאי זוכר את מפקד הכלא שנהנה לצלוף ממרפסת ביתו שמשקיפה על המחנה, בתושבי המחנה עצמו, רק כי בא לו.

הסיפור אולי עוד יותר מורכב בגלל צבע עורה של ג'ניפר - אמה ניהלה רומן עם גבר ניגרי וכשהייתה בת ארבעה שבועות נמסרה לאימוץ. השנים הראשונות היו יותר משפחת אומנה כך שהיא נשארה בקשר עם אמה ועם סבתה עד גיל שבע אז האימוץ נהייה סופי וסגור ונותק הקשר. ברור שהיא ידעה כי היא מאומצת בגלל צבע עורה (המשפחה שאימצה אותה היו משפחה גרמנית לבנה) אך עד גיל שלושים ושמונה היא לא ידעה מה הרקע המשפחתי הביולוגי. היא אפילו ביקרה בארץ ופיתחה קשרי חברות אמיצים עם שתי חברות ישראליות -  נועה וענת ששתיהן ממשפחות של ניצולי שואה.

בגיל שלושים ושמונה היא מוצאת במקרה בספריה ספר ובו תמונת אמה הביולוגית ואז היא מגלה מי היא באמת ומי היה סבה. היא מתארת בספר את החיפוש העצמי שלה אחרי האמת המשפחתית והנסיונות להתעמת עם אמה. סבתא כבר נפטרה ולכן היא לא יכולה לתחקר אותה אבל ממה שהיא קוראת היא מבינה שסבתה טענה כי היא לא ידעה דבר ועד יומה האחרון אהבה את אמון גת והעריצה אותו.

ג'ניפר יוצאת למסע "שורשים" כמו שיוצאים אלו הרבה ישראלים ויהודים אבל בשונה מאיתנו היא מחפשת את השורשים "הרעים" וחוקרת את מה שהודחק בחברה הגרמנית כולה.

שיא הסיפור הוא לדעתי בסוף כאשר היא עומדת יחד עם קבוצה של תלמידים ישראליים במחנה העבודה פלאשוב בטקס לזכר קורבנות המחנה.

הספר כתוב שני קולות - קולה של ג'ניפר ואת החסר בעיקר מבחינה הסטורית משלימה ניקולה זלמייר שכתבה יחד איתה את הספר.

ספר מרגש מאד מנקודת מבט שונה על השואה

מספרת הסיפורים – ג’ודי פיקו

“הבדיון, פנים רבות לו. סודות, שקרים, סיפורים. כולנו מספרים אותם. לפעמים בכוונה לשעשע. לפעמים לשם הסחת דעת. ולפעמים כי אין לנו ברירה”. זה המשפט שמסיים את הספר ומסכם אותו הכי טוב שאפשר.

מספרת הסיפורים - ג'ודי פיקו

הוצאת כנרת זמורה ביתן

ספר יפהפה (אם אפשר לקרוא לספר על השואה יפהפה) ומרגש! 

כמו רובינו הכרתי את ג'ודי פיקו בספר שומרת אחותי ומאז קראתי עוד הרבה ספרים שלה חלקם טובים יותר וחלקם פחות. הספר "בת ברית" הרחיק אותי ממנה כל כך שדי חששתי מהספר הנוכחי אבל... מבחינתי הסופרת חזרה ובגדול!

הסיפור המרכזי הוא על סייג' אופה צעירה יהודיה (מחשיבה עצמה ללא דת) שעובדת בלילות כדי לא להמצא סביב אנשים בימים, ובורחת ממציאות של בדידות וזכרונות מאמא שנפטרה לפני שלוש שנים. היא פוגשת במסגרת קבוצת תמיכה את ג'וזף ובר, קשיש גרמני בן 95 אהוב ואהוד מאד בעיירה הקטנה שלהם. גוז'ף מספר לסייג' שהוא למעשה פושע נאצי נמלט ומבקש ממנה משהו שהיא לא בטוחה שתוכל לעמוד בו. הסיפור מסופר כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת והמרתקת מכולן היא מינקה סבתה של סייג' - ניצולת שואה מפולין שעברה את כל מדורי הגיהנום האפשריים. 

הספר כמיטב המסורת של ג'ודי פיקו מעלה הרבה שאלות קשות - האם פושע נאצי שמודע לחטאיו ומנסה לכפר עליהן במשך 50 שנה אחרי הזוועות האם הוא עדיין מפלצת או שמותר לסלוח לו? האם הזקן החביב בן ה- 95 הוא עדיין אותו פושע אכזרי ומצד שני האם לקורבנות אין את הזכות למות על אדמת מדינתם בידיעה שלפושעים אין מקום שם?!?

היכן עובר הקו בין עונש לצדק, בין מחילה לרחמים?

האם נעשה הכל כדי לשרוד? ואיפה עובר הגבול אם הוא בכלל קיים במצבים קיצוניים כאלה? 

למרות התיאורים הקשים בספר (ויש הרבה כאלה) הספר מאד זורם ואישית לא יכולתי להניח אותו. למרות שידעתי שמינקה חיה וזכתה להקים משפחה כל פעם שהיא מספרת את הסיפור שלה הרגשתי שכולי מתכווצת ובמתח האם היא תשרוד.

אני שמחה שג'ודי פיקו היא סופרת מוערכת ופופולרית בכל העולם כיוון שכך התיאורים על מעשי הנאצים ייקראו על ידי כולם.