“הבדיון, פנים רבות לו. סודות, שקרים, סיפורים. כולנו מספרים אותם. לפעמים בכוונה לשעשע. לפעמים לשם הסחת דעת. ולפעמים כי אין לנו ברירה”. זה המשפט שמסיים את הספר ומסכם אותו הכי טוב שאפשר.
מספרת הסיפורים - ג'ודי פיקו
הוצאת כנרת זמורה ביתן
ספר יפהפה (אם אפשר לקרוא לספר על השואה יפהפה) ומרגש!
כמו רובינו הכרתי את ג'ודי פיקו בספר שומרת אחותי ומאז קראתי עוד הרבה ספרים שלה חלקם טובים יותר וחלקם פחות. הספר "בת ברית" הרחיק אותי ממנה כל כך שדי חששתי מהספר הנוכחי אבל... מבחינתי הסופרת חזרה ובגדול!
הסיפור המרכזי הוא על סייג' אופה צעירה יהודיה (מחשיבה עצמה ללא דת) שעובדת בלילות כדי לא להמצא סביב אנשים בימים, ובורחת ממציאות של בדידות וזכרונות מאמא שנפטרה לפני שלוש שנים. היא פוגשת במסגרת קבוצת תמיכה את ג'וזף ובר, קשיש גרמני בן 95 אהוב ואהוד מאד בעיירה הקטנה שלהם. גוז'ף מספר לסייג' שהוא למעשה פושע נאצי נמלט ומבקש ממנה משהו שהיא לא בטוחה שתוכל לעמוד בו. הסיפור מסופר כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת והמרתקת מכולן היא מינקה סבתה של סייג' - ניצולת שואה מפולין שעברה את כל מדורי הגיהנום האפשריים.
הספר כמיטב המסורת של ג'ודי פיקו מעלה הרבה שאלות קשות - האם פושע נאצי שמודע לחטאיו ומנסה לכפר עליהן במשך 50 שנה אחרי הזוועות האם הוא עדיין מפלצת או שמותר לסלוח לו? האם הזקן החביב בן ה- 95 הוא עדיין אותו פושע אכזרי ומצד שני האם לקורבנות אין את הזכות למות על אדמת מדינתם בידיעה שלפושעים אין מקום שם?!?
היכן עובר הקו בין עונש לצדק, בין מחילה לרחמים?
האם נעשה הכל כדי לשרוד? ואיפה עובר הגבול אם הוא בכלל קיים במצבים קיצוניים כאלה?
למרות התיאורים הקשים בספר (ויש הרבה כאלה) הספר מאד זורם ואישית לא יכולתי להניח אותו. למרות שידעתי שמינקה חיה וזכתה להקים משפחה כל פעם שהיא מספרת את הסיפור שלה הרגשתי שכולי מתכווצת ובמתח האם היא תשרוד.
אני שמחה שג'ודי פיקו היא סופרת מוערכת ופופולרית בכל העולם כיוון שכך התיאורים על מעשי הנאצים ייקראו על ידי כולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה