יום שני, 22 בינואר 2018

צבעים נמלטים – ליסה בר

בעולם שכולו שחור ולבן שני אמנים צעירים מנסים להציל את האמנות שבלעדיה אין צבע בעולם

15/09/2015

צבעים נמלטים – ליסה בר
הוצאת ידיעות אחרונות – 415 עמ’
ז’אנר: פרוזה



כל ספר חדש שאני קוראת על השואה על התקופה שקדמה לה מלמד אותי דברים חדשים על התקופה הנוראית הזו. בגלל רצח העם שעברנו אנחנו מתייחסים לשואה כאל "האסון שלנו" ולא תמיד זוכרים את שאר האוכלוסיות שלא מצאו חן בעיני הנאצים, למשל אוכלוסיית האמנים.
בתחילת הספר אנחנו מתוודעים לג'וליאן קליין שהיה עד לא מזמן יעקב קליין יהודי חרדי משיקגו שמחליט שהאמנות היא הדת עבורו ועוזב הכל מאחוריו ונוסע לבירת האמנות - פריז.
בפריז הוא פוגש חבורת אמנים - רנה לוי היהודי וחברתו אדיראן ופליקס פון ברדוב בנו של אריסטוקרט גרמני שמקורב למפלגה הנאצית (השנה היא 1932) והם הופכים לחבורה שלא ניתן להפריד אותה.
אבל כמו בכל רומן טוב גם כאן מתגלה מחלוקת בין הבחורים על אהבתן של שתי נשים - אדריאן היהודיה חברתו של רנה ושרלוט דוגמנית העירום שרגילה שכל הגברים חושקים בה.
הקרע שנוצר ביניהם שולח את פליקס חזרה לגרמניה ולזרועות המפלגה הנאצית אבל רנה וג'וליאן לא מוותרים עליו ונוסעים אחריו למרות שהם יודעים מה המצב בגרמניה והיחס לו זוכים היהודים שם.
בברלין אנחנו מתוודעים לצד מכוער נוסף במפלגה הנאצית - ראשי המפלגה החליטו להשמיד את האמנות האקספרסיוניסטית תוך כדי מעקב ואיומים על חיי האמנים. הם מצאו דרך מקורית לממן ולהזרים כסף למפלגה - הם הכריחו את היהודים למכור להם בפרוטות את האוספים הגדולים ולפעמים פשוט החרימו. את אותם אוספים היו מוכרים לשאר העולם שעדיין האמין שהנאציזם היא תופעה חולפת ושייכת לגרמניה בלבד. אותם אספני אמנות היו מוכנים לשלם המון כסף על תמונות של דגה, פיקאסו, דאלי ועוד ולא מאד התעניינו מהיכן הגיעו התמונות.
אמנים רבים כמו גם אסירים פוליטיים אחרים נכלאו במחנות ריכוז כדוגמת דכאו רק בגלל שהרייך לא אהב את מה שהם ציירו.
ג'וליאן ורנה נאלצים שוב ושוב לבחור האם להציל אמנות או להציל חיים.
בעולם שכולו שחור לבן וברור מאד מה מותר ומה אסור להגיד, לקרוא, לצייר לקרוא וכו' האמנות והאמנים הם נקודות הצבע היחידות.
הספר בנוי מחלקים חלקים שכל חלק מתחיל בציטוט של אמן על אחד הצבעים. הציטוטים שהכי תפסו אותי הם הפכים גמורים:
"כחול" - "אם העץ נראה לך כחול, צייר אותו כחול" - פול גוגן
"כל אדם הרואה ומצייר את השמים בירוק ואת השדות בכחול - יש לעקר" - אדולף היטלר
אז אפשר להווכח האם אמנות כזו או אחרת יפה או לא - כל אחד לפי טעמו האישי אבל האמנות זה הצבע של החיים ובלעדיה העולם שלנו יהיה אפור למדי.

כמו כל הספרים על התקופה הלא פשוטה הזו גם כאן יש לעיתים תיאורים קשים אבל הספר מצליח להעביר את התקופה ואת השנאה של הנאצים לכל דבר שלא מתאים אידיאולוגיה שלהם.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

נוודי הצוללות - אלון אלטרס

החיפוש אחרי פושע נאצי זקן מביא לתעלומה גדולה הרבה יותר. מי קונה ממנו כתבי יד נדירים שיכולים להוביל לאטלנטיס האבודה וכיצד מחנות קיץ לסטודנט...