“האישה בזהב” – הספר והסרט

הסיפור המדהים של אשה אחת שנלחמה מול האוסטרים כדי לקבל חזרה מה שאבותיהם הנאצים בזזו ממשפחתה

26/07/2015

כשנתיים בדרך לסלובקיה שהינו שני לילות בוינה. הוינאים הם אנשים מאד תרבותיים ובכל מקום אתה רואה את חשיבות התרבות בעיניהם - אם זה בארכיטקטורה שהם הקפידו לשמור ולשמר, המוזיאונים המטופחים והחנויות.

ברחבת בניין העיריה התקיים בערבים פסטיבל אוכל ועל מסך ענק הקרינו כל ערב אירוע תרבות אחר - בלט, אופרה או קונצרט. ביום השני היינו בשני סיורים - אחד בבית הפרלמנט שבכלל נראה כאילו מקומו ביוון העתיקה ולא שם, ובבית האופרה המפורסם של וינה.

בשני הסיורים המדריכות היו מאד נחמדות ומנומסות וסיפרו על האימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת. ההתייחסות שלהן למלחמת העולם השניה הייתה רק לגבי ההפצצות שהרסו חלקים ניכרים מאותם מבנים - הפצצות שנעשו על ידי בעלות הברית על אוסטריה הנאצית. הן לא השתמשו במילים האלה - התחושה שקיבלתי משתי המדריכות היא שהאוסטרים לא כל כך מבינים מדוע הם בכלל הופצצו. הם הלא היו הקורבנות - הנאצים הם הרעים ולא הם.

במשפחה שלי אין סיפורי שואה רק תמונה של סבי וסבתי עם טלאי צהוב אבל הם היו באיזור שלא גורשו משם למחנות, ולמרות זאת הרגשתי בוינה מאד לא  בנוח עם הצביעות האוסטרית - זה לא אנחנו זה הנאצים...

משפחת בלוך-באואר היתה שושלת יהודית בווינה בסוף המאה התשע-עשרה שהייתה חלק מיהדות וינה שהשפיעה רבות על הכלכלה האמנות וחיי החברה של וינה. פרידננד באואר הזמין מהצייר גוסטב קלימט דיוקן של אשתו אדלה בלוך-באואר שמוכר היום בשם "האשה בזהב". 

אדלה עצמה נפטרה בשנת 1925 ובצוואתה ביקשה כי התמונה תועבר לאחר מותו של בעלה (שהוא למעשה הבעלים החוקיים של התמונה) לגלריה האוסטרית לאמנות. כאשר אוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית ב- 13.3.38 ואוסטריה הפכה רשמית לחלק מגרמניה החלו משפחת בלוך-באור בדרכים לא דרכים לברוח מאוסטריה. מריה אלטמן אחייניתה של אדלה בלוך-באואר הצליחה לברוח עם בעלה ולהגיע לארה"ב. בעלה של אדלה נאלץ כאמור לברוח מוינה וכל רכושו הוחרם על יד הנאצים. בצוואתו נקבע כי אחייניו הם יורשים החוקיים אך לממשלת אוסטריה היה נוח להצמד לצוואתה של אשתו ולכן סרבו להחזיר את הרכוש למשפחה.

 הנאצים בזזו את רכושם וביניהם את ציוריו של של גוסטב קלימט. לאחר מלחמת העולם השניה הוצב הציור "האשה בזהב" במוזיאון האמנות בוינה בטענה כי אדלה עצמה השאירה את הציור למוזיאון בצוואתה - אותו ועוד רבים אחרים שצייר גוסטב קלימט.

הסרט מתרכז במריה כאשר היא כבר בת כמעט 90 ונאבקת יחד עם עו"ד צעיר ואידאולוגי  - נכדו של מלחין אוסטרי שברח גם הוא עם עליית הנאצים לשלטון באוסטריה ויחד הם נלחמים על החזרת התמונה למשפחתה ולהוצאתה מוינה ומהאוסטרים שהחליטו לספח אותה לעצמם.

הספר לעומת זאת כתוב בצורה עיתונאית - המון המון מידע על כל אחד מבני המשפחה והקורות אותו לפני במהלך ואחרי המלחמה. החלק הראשון של הספר מספר על אדלה עצמה ויחסיה המורכבים עם הצייר גוסטב קלימט.

לדעתי הספר והסרט משלימים אחד את השני - הספר מתרכז במאבקה של מריה להחזיר את הציור ומראה את זכרונותיה של מריה מדודתה וחיי משפחתה וכמובן את איחוד גרמניה עם אוסטריה הנאצית. בספר יש כאמור עוד המון המון מידע על המשפחה משנת 1898 ועד כמעט ימינו.

אני ממליצה גם לקרוא את הספר כיוון שהוא מתאר קורות משפחה שלמה ולמעשה מתאר את סיפורה של יהדות וינה והסרט מתרכז יותר במריה ובמאבקה להשבת הרכוש ובל נשכח את הלן מירן המדהימה בתפקדי מריה אלטמן.

ממליצה בחום על שניהם!