סיפור ששוזר בין הטרגיות של עולי תימן לבין ניצולי השואה – כל משפחה, כל עדה והטרגדיות שלה כשברקע המדינה הצעירה שנבנית לאיטה
28/02/2016
גלבי/
איריס
אליה כהן
ז’אנר:
פרוזה,
סיפורת
מקור
325
עמ’ הוצאת
ידיעות ספרים
הסיפור היפה הזה הוא שילוב בין שני עדות שונות שכל אחת נושאת על גבה את הטרגיות שלה. מצד אחד ילדי תימן החטופים - סיפור מזעזע בכל קנה מידה אנושי ומצד שני ניצולי השואה שהגיעו ארצה ובנו משפחות חדשות והתנהגו כאילו לא קרה דבר. לא דיברו ולא סיפרו.
השילוב מתבטא בספר דרך 2 חברות טובות שגדלו יחד בחיפה של תחילת שנות ה- 60. זוהרה היא בת למשפחה תימניה שאחותה בתיה נחטפה על ידי רופא ואחות שהגיעו למעברה ופשוט לקחו אותה מידי אמה. האם הייתה ילדה בעצמה שרק הגיעה ארצה ולא ממש מבינה את השפה ומאמינה להם שהכל יהיה בסדר ועוד קצת והילדה תחזור בריאה הבייתה. אחרי 20 שנה של חיפושים זוהרה מנסה שוב למצוא את אחותה בעזרת יגאל החוקר הפרטי שמשפחתה שכרה את שירותיו.
אדיבה היא בת לניצולי שואה פולנים ששכלו בן במלחמת יום כיפור. הוריה לא מספרים לה מה קרה "שם" והיא ניזונה רק מחלקי משפטים שהיא שומעת בילדותה בעיקר כשמגיעה הדודה מאמריקה כדי להעיד במשפט אייכמן.
איריס אליה כהן כותבת בשפה עשירה מאד מצד אחד אבל לא מתנשאת מצד שני ופשוט תענוג לקרוא את הספר. התיאורים של חיפה הן בשנות ה- 60 והן בשנות ה- 80 כל כך חיים שהקורא ממש רואה לנגד עיניו את העיר.
הספר נבנה לאט לאט - ישנם דילוגים בין הדמויות של זוהרה ואדיבה בשנות ה- 80 כאשר הן כבר בעצמן אימהות, לבין הדמויות שלהן בתחילת שנות ה- 60 כאשר היו ילדות להורים שחוו טראומות לא פשוטות בחייהם. לקראת סוף הספר אני כבר לא יכולתי להניח אותו והייתי חייבת לסיים.
לספר יש לדעתי מסר אחד ברור וחזק - לא נשכח. לא נשכח את הזוועות שקרו בשואה אבל גם לא נשכח את העוולות שנעשו כאן לחלשים כמו סיפורh ילדי תימן.
ספר חשוב מאד שמעלה נושא כאוב בתולדות המדינה שעדיין לא הגיע לפתרונו ומאות משפחות לא יודעות עד היום מה קרה ליקירהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה